שאלות #הרב אביעד טרופ


קשה, לשיטת החינוך, מאי שנא: בין: חיוב האב במילת בנו רק בקטנותו וחיוב זה פוקע לאחד שהגדיל הבן, ואז חיובו מוטל על הבן בלבד. לבין: חיוב האב במצוות פדיון הבן, שאף לאחר שהגדיל הבן, ומחויב לפדות עצמו, מ"מ החיוב על האב נותר בעינו וחייב לפדות את בנו. >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 10 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

קשה, מאי שנא: בין: כל דינים ומצוות כגון עריות - דגר מותר לשאת קרובתיו מתקופת גיותו, ירושה - דגר אינו יורש את אביו, עדות - דגר כשר לעדות על אביו וקרוביו, אבלות - דגר אינו חייב באבילות על קרוביו וכיוצ"ב מהטעם של "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". לבין: מצוות "פרו ורבו" דנקטינן לגבי גר דאם היו לו בנים מגיותו חשבינן ליה כבניו ואינו חייב שוב במצוות "פרו ורבו" - ולא אמרינן לגביה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 6 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

קשה לדעת הגר"ח והגרי"ז מאי שנא: בין: טומאת בית המנוגע ותפילין של ראש, דלא אמרינן לגביהם "רובו ככולו", היות והוי עניינים התלויים במציאות, ולא בפעולות. לבין: רוב הדס עבות ומשולש, מחיצות ודפנות ברשות היחיד וסוכה, דאמרינן לגביהם "עומד מרובה על הפרוץ" ומהני מדין "רובו ככולו", למרות היותם עניינים של "מציאות" ולא "פעולות".

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

קשה מה החילוק בגדר ספייה לקטן באיסורים דמצינו דהוי ממש איסור דאורייתא לבין האכלת קטן ביום הכיפורים יותר מכדי צרכו שלגבי חולה שיש בו סכנה מצינו שאם אוכל כזית יותר ממה שהותר לו נכנס לאיסור כרת - ונהגו העולם להתיר באכילת קטן יותר מצרכו

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

במעמד ראש השנה שאירע בימי עזרא ונחמיה, לפי המסופר בספר נחמיה עזרא והלויים מנעו את בכיית העם המתעוררים לתשובה בראש השנה. מאידך רואים שהחיוב / המנהג החל כיום לפיו יש לבכות בתפילות ראש השנה, ואף מעלה גדולה היא עד למאוד.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

המקיים מצוות תשובה חייב להתוודות בפיו ולקבל על עצמו בקבלה מוחלטת לעתיד, שלא ישוב לזה החטא לעולם (עד שיעיד עליו יודע תעלומות!). אולם רשע המקדש אשה "על מנת שאני צדיק גמור" אמרינן כי די בכך שהרהר תשובה בדעתו ולא התוודה בפיו, ולמרות שמן הסתם לא עקר לגמרי את רצונו והרגליו לחטוא.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

אסור לאדם לעצום עיניו בהערמה בכדי להיפטר ממצות קימה לת"ח. וכן אסור לאדם לחלק עיסתו קבין קבין כדי להיפטר ממצוות הפרשת חלה. ומאידך מותר לאדם להערים על תבואתו להכניסו לביתו לפני זריית המוץ, כדי להיפטר מחיוב מעשר

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

כלל העולה מהרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ט"ז הלכה ו' לפיו נאמנותו / עדותו של עד אחד באיסורים קבילה גם לעניין עצם האיסור וגם לגבי ההשלכות העתידיות הנובעות מהאיסור לחייב עונשין /מלקות לעובר על האיסור >> זאת אף על פי שכלל הלכתי נקוט הוא לפיו אין עונשים אלא ע"פ שני עדים. >> הטעם לכך הוא היות ונאמנותו של העד האחד איננה ישירות על הענשת עובר האיסור, אלא על עצם היות האיסור, וכי העונש המוטל על עובר האיסור אינו אלא כפועל היוצא מכך שהדבר אסור. >> לעניין האמור ראה שם ברמב"ם שפסק: "אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק." >> "כיצד, אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד." >> והנה, כלל זה עומד לכאורה בסתירה לעולה מסוגיה ערוכה בתלמוד לעניין שליח המביא גט ממדינת הים. ממנה עולה היפוכם של דברים והוא כי במקום בו על המעשה המחיל העתידי צריך שני עדים, אזי גם על עצם הנאמנות לאחזקת הדבר באיסורו או בכשרותו - טרום המעשה המחיל - צריך שני עדים. >> במסכת גיטין דף ב' ע"ב, בסוגיה של שליח המביא גט ממדינת הים איתא דנאמן השליח להעיד על כשרות הגט שנכתב לשמה. >> ושם בסוגיה דנה הגמרא היאך נאמן השליח להעיד על כשרותו של הגט הרי "אין דבר שבערווה פחות משנים" (בפשטות כוונת הגמרא היות ועדות גירושין דורשת שני עדים, על כן גם להעיד שהגט כשר לגרש שבו נדרש שני עדים). >> הנה כי כן, כעולה משם הרי שגם לעצם עדות החזקת הגט כגט כשר נדרש לכך שני עדים, משום שמסתעף ממנו החלת גירושין בהמשך הדורשת שני עדים. >> ואין הגמרא מתרצת שהאיסור וההיתר של הגט "בעד אחד יוחזק" טרום מעשה הגירושין, למרות השלכותיו העתידיות למעשה גירושין הדורש שני עדים. >> ויקשה, מאי שנא: בין: עד אחד שמעיד על איסורין וכשרויות כבשר נבילה וחלב, למרות שמסתעף מזה הענשת אדם בהמשך, ואין לענוש אלא בשני עדים. מ"מ עתה טרום האכילה והענשה – "האיסור בעד אחד יוחזק" גם לגבי השלכות הענשה העתידית . >> לבין: עד אחד שאינו יכול להעיד על כשרות הגט טרום הגירושין (כקושיית הגמ'), משום שמסתעף מזה בהמשך מעשה הגירושין הצורך שני עדים, ולא אמרינן שעתה כשרות הגט "בעד אחד יוחזק" גם לגבי השלכות מעשה גירושין העתידי .

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

איתא במסכת ב"ק דף מ"א ע"א לגבי שור האיצטדין ("שור זירה" - המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר "כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים". || וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו. || לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד' הלכה ג'. || והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ' ע"א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר "היא וולדה נגחו". || וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו". || דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה. || הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת "מסה"). || ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו. || לעניין זה ראה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק י"א הלכה י"א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה. || וראה עוד ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח. || וקשה, מאי שנא: בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים". || לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן "עובר לאו ירך אמו", היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

ראה משנ"ב בסימן רט"ו ס"ק כ' דפסק להלכה כי כל ברכה שחיובה מדרבנן אמרינן ביה "ספק ברכות להקל" ולפיכך במקום ספיקא לא יברך. || ולא מבעי במקום בו קיים ספק אחד דפשיטא שאין לברך. אלא אף במקום בו קיים "ספק ספיקא" להצריך ברכה פסק כי אין לברך . || בהתאם לכך נפסק, לעניין ברכה אחרונה, כי מי שאכל בריה שלימה שהיא ספק כזית - דג קטן שלם או פרי קטן שלם, לא יברך ברכה אחרונה וזאת מהטעם של ספק ברכות להקל. || זאת למרות דהוי "ספק ספיקא". ספק אחד הוא האם בכלל אכל כזית. וספק נוסף, אף אם לא אכל כזית, האם ההלכה כאותם ראשונים הסוברים כי יש לברך ברכה אחרונה על בריה שלמה גם אם אכל פחות מכזית. || והנה, ראה שו"ע הלכות ספירת העומר, סימן תפ"ט, לעניין ספירת העומר, דפסק כי מי שמסופק האם דילג יום אחד אם לאו, דבשאר הימים יספור בברכה. || וביאר שם במשנ"ב בס"ק ל"ח דיברך משום שיש "ספק ספיקא" לחיוב ברכה. || ספק ראשון, האם דילג על יום אחד. וספק בתוך ספק, אף אם נניח כי דילג על יום אחד, האם הלכה כאותם פוסקים דספירה כל יום הוא מצווה היא בפני עצמה. || וראה עוד ב"שער הציון" בהלכות מגילה סימן תרצ"א ס"ק ט', לעניין קריאת מגילת אסתר, שיכול לברך גם על מגילה שפרשיותיה פתוחות (ולא סתומות), היות והוי "ספק ספיקא" לחיוב ברכה. || ספק אחד האם פרשיות פתוחות פוסלות את המגילה. וספק בתוך ספק הוא דאפילו אם נניח דפרשיות פתוחות אכן פוסלות את המגילה האם הלכה כאותן דעות הסוברות דיכול לברך אף על מגילה פסולה. || עוד ראה שער הציון ס' ר"ז (הלכות ברכות) ס"ק ו' דבספק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס לא יברך "בורא נפשות" – דספק ברכות להקל, ואין לומר שיש כאן ספק ספיקא לחייב ברכה: ספק אם אכל כזית, וגם אם לא, שמא הלכה כר"י ש"בורא נפשות" אין צריך שיעור, משום שכל גדולי הפוסקים חולקים על ר"י ולא נחשב כצד ספק כלל, ואין כאן אלא רק חדא ספק. || הרי להדיא מדבריו שאם היה ספק שמא הלכה כר"י הרי כן היינו מחייבים ברכה מכוח "ספק ספיקא". || ויקשה לדעת המשנ"ב, מאי שנא: || בין: הכלל אותו מציב המשנ"ב דבעלמא אפילו בספק ספיקא לחיוב ברכה אין לברך מהטעם של "ספק ברכות להקל". || כגון מי שאכל בריה שלמה שהיא ספק כזית, דפסקינן דלא יברך ברכה אחרונה מהטעם של ספק ברכות להקל. || ואף על פי דהוי ספק ספיקא. ספק אכל כזית וספק האם על בריה שלמה מברכים בכל מקרה. || לבין המקרים הבאים: || 1. מי שדילג יום בספירת העומר דפסקינן שיכול לברך בימים הבאים. || מהטעם דהוי ספק ספיקא. ספק האם דילג יום אחד. וספק בתוך ספק האם בכלל ספירת העומר מ"ט יום חדא מצווה היא. || 2. קריאת מגילה במגילה פתוחה דנפסק שיכול לקרא ממנה עם ברכה. || מהטעם דהוי ספק ספיקא. ספק האם פרשה פתוחה פוסלת את המגילה, וספק האם במגילה פסולה אין ברכה. || 3. ברכת בורא נפשות דכעולה במפורש מהמשנ"ב דאם הוי ספק ספיקא - ספק האם אכל כזית. וספק בתוך ספק האם בכלל יש שיעור לברכת בורא נפשות פשיטא שיכול היה לברך.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

ראה רמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ט' הלכה ב', שפוסק כי העובר על דברי נביא , בין שציוונו על דברי תורה ובין שציוונו על דבר הרשות, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (דברים י"ח פס' י"ט) : "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ". || והנה, כל מצוות התורה, רמ"ח עשין ושס"ה לאווין, מלבד היותם "תורה", הלא נאמרו מפיו של משה רבנו - אב הנביאים וציוונו ע"פ ה' לשמור כל מצוותיו. || למרות האמור קיימא לן במסכת סנהדרין דף פ"ג ע"ב שרק מיעוט מהלאוין והעשין חייבים עליהם מיתה בידי שמים – לא כולם (23 חיובי כרת, ו18 חייבי מיתה בידי שמים). || לעניין זה ראה רמב"ם פרק י"ט מסנהדרין הלכ' א'-ד'. || ויקשה, מאי שנא: בין: העובר על דברי נביא דעלמא המצווה לעשות דברי תורה או דברי רשות, שמתחייב במיתה בידי שמים. || לבין: העובר על תרי"ג מצוות התורה שאינו מתחייב במיתה בידי שמים - מדין עובר על דברי נביא, למרות שהעובר עליהן עובר גם על ציוויי אב הנביאים "משה רבינו" (קושיית המנחת חינוך תקט"ז) || לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

פסק השו"ע או"ח סימן כ"ה סעיף א', כי יקדים האדם להתעטף בטלית ולאחר מיכן יניח התפילין, שמעלין בקודש. || ראה רמ"א שם שהוסיף, שאם התפילין מזומנים בידו, ועדיין אין הטלית מונחת לפניו, יקדים להניח את התפילין, ומשתבוא לפניו הטלית יתעטף בה. || ומבאר המגן אברהם (ומביאו המשנ"ב ס"ק ז'), שלמרות שאם ימתין לטלית יקיים מצווה מן המובחר שמעלין בקודש, מ"מ יש להעדיף את הכלל של "אשהויי מצווה לא משהינן" ו"חביבה מצווה בשעתה" ע"פ מצווה מן המובחר. || וראה במשנ"ב שם ס"ק ד' שאף אם נכנס לחדר שבו התפילין ורוצה להניחם, ובחדר סמוך יש טלית, יקדים גם כאן להניח תפילין מיד ולא יביא קודם את הטלית, כדי שלא יעבור על המצוות (לכמה שניות!). || והנה, הרמ"א בהלכות ראש חודש, שם בסימן תכ"ו סעיף א', פוסק שמחכים לקדש את הלבנה עד מוצ"ש, מפני שמצווה מן המובחר לקדש הלבנה כשהוא מבושם ובגדיו נאים. || ויקשה, מאי שנא: || בין: מצוות קידוש לבנה, דשם פסק הרמ"א שמשהים המצווה עד למוצ"ש כדי לקיימה מן המובחר. לבין: מצוות הנחת תפילין דשם כאמור פסק הרמ"א להיפך, שאין להשהות המצווה עד שיביאו לפניו הציצית, למרות שאז מקיימה מן המובחר.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות